אברהם יצחק הכהן קוק - הראי"ה

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק היה מגדולי התורה המפורסמים בתקופתו שמצד אמו היה נכד לחסיד חב"ד, הרב רפאל פלמן שהיה חסיד נאמן ל"צמח צדק" ומצד אביו היה נצר ל"מתנגדים". אך מצד אביו היה צאצא גם לחסיד חשוב ומצד אמו היה צאצא למתנגד חשוב: מצד אביו היה צאצא ר' יצחק הכהן כ"ץ[1] שהפך לחסיד בדורות הראשונים של החסידות ואמו התעלפה כששמעה על כך. ומצד אמו היה צאצא לרב אברהם פלמן שהיה מתלמידי הגר"א והשאיר אחריו חמישה כרכים בקבלה שנותרו בכתבי יד.

תולדותיו[עריכה]

נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גרייבה בלטביה הסמוכה לעיר דווינסק כשהנהר דווינה מבדיל ביניהן, לרב שלמה זלמן הכהן קוק ולמרת פרל זלטע לבין פלמן. מצד אביו היה בעיקר צאצא של מתנגדים אך גם היה צאצא בן אחר בן לגאון הרב יצחק כ"ץ שהצטרף בשלב מסוים לחסידות כשהייתה בחיתוליה, ואמו התעלפה כששמעה על כך. מצד אמו היה נכד לרב רפאל פלמן שהיה חסיד נאמן של הרבי מחב"ד ה"צמח צדק" כשאביו או סבו היה הגאון הרב אברהם פלמן זצוק"ל, שהתפרסם בזמנו כראב"ד סביז והיה משומעי לקחו של הגאון מווילנה והשאיר אחריו חמישה כרכים של כתבי קבלה.

למד כילד מפי מלמדים בגרייבה ומאביו ובגיל בר מצווה למד במשך כשנתיים בבית המדרש בלוצין אצל הרב אליעזר דון יחיא שהיה רבה של העיירה והרב יעקב רבינוביץ שהיה בן הרב מרדכי גימפל-יפה מרוז'ינוי (עלה לארץ) שהיה בן הרב דב בר יפה (מגדולי תלמידי מרן גר"ח מוולוז'ין ורבה שחל אוטיאן) ואחיה של פרידה-בתיה, סבתו של הראי"ה. לאחר מכן חזר ללמוד בעיירה ובגיל 17 למד כשנה בבית המדרש בסמורגון אצל רבה של העיירה הרב נח חיים אברהם שפירא וחתניו הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג. כמו כן מגיל 14 בא לפני הרב ראובן הלוי לווין מאז שהגיע בתרל"ט לכהן כרבה של דווינסק והוא נהנה לדבר עם הנער אברהם יצחק הכהן קוק בדברי תורה. מרן הגאון האדר"ת זצוק"ל לקחו באותו זמן כשידוך לבתו אלטה-בת שבע.

בערב חנוכה תרמ"ה הגיע לישיבת וולוז'ין כשהנצי"ב היה רבו המובהק אך קיבל תורה גם מהגר"ח מבריסק אף שלא נכנס לשיעוריו. שם כונה (במקור ביידיש) "העילוי מגריבה"/"הגריבאי" או "העילוי מדווינסק"/"הדווינסקאי" או "העילוי מפוניבז'"/"הפוניבז'אי" כי חותנו לעתיד היה אז ראב"ד פוניבז'. בוולוז'ין למד כמתוכנן עד סוף זמן חורף תרמ"ו ובניסן נשא לאישה את בת האדר"ת ולמד על שולחן חותנו.

בי"ז בטבת תרמ"ח נולדה ביתו הבכורה פרידה-חנה (נישאה לדודה, הרב ישראל שמעון רבינוביץ-תאומים) ובהמשך אותה שנה נבחר לרבנות העיירה זיימל בליטא. שם היה תלמיד-חבר בקבלה לרב שלמה אלישוב (בעל ה"לשם"). לאחר כשנה נפטרה רעייתו כשבתו הייתה כבת שנה וחצי. בזיווג שני נשא בתר"ן לאישה את רייזה רבקה בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה. ממנה נולד לו בי"ד בניסן תרנ"א הרב צבי יהודה (הרצי"ה). באותה שנה הוציא לאור גם את חיבורו הראשון "חבש פאר" שבו דברי הלכה ואגדה על מקום ההנחה הנכון של תפילין של ראש.

בתרנ"ה נבחר לכהן כראב"ד העיירה בויסק בלטביה. מתרס"א החל לפרסם מאמרי הגות בביטאון הרבני "הפלס". בתרנ"ט נולדה בתו השנייה בתיה-מרים שנישאה להרב שלום נתן רענן (הירשוביץ) שהיה מגדולי תלמידי הרב ב"מרכז הרב" ובהמשך ר"מ ומנהל הישיבה. בשנים אלו עסק בכתיבת חיבוריו 'עין אי"ה' (חלקו הגדול כשמדובר בגרסה ראשונה כשכתב בהמשך גרסה שנייה), "מדבר שור" (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים. הוא קיבל הצעות לכהן פאר ברבנות קובנה וסלונים, כמגיד מישרים בווילנה וכמנהל רוחני בישיבת טלז, אך העדיף את עצת קהילת הפרושים ביפו בגלל שאיפתו העזה לעלות לארץ ובכ"ח באייר תרס"ד עלה לארץ ישראל לכהן כראב"ד יפו והמושבות על כסאו של מרן הגאון נפתלי הירץ הלוי וידנבוים זצוק"ל.

שם חיבר חלק נכבד מכתביו המחשבתיים ובהם "שמונה קבצים" ששמשו לחיבור כמה וכמה ספרים מתורתו: "אורות", "אורות הקודש", 'עולת ראי"ה', ערפילי טוהר שהוא הוצאה לאור ביוזמת הרב קוק של הקובץ השני משמונה קבצים כפי שהוא, ועוד. כמו כן, כתב בעיפו את הגרסה השנייה של 'עין אי"ה'. בתענית אסתר תרס"ז נולדה בתו הצעירה אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם הרב ישראל שמעון רבינוביץ'-תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים. באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל תמך גם ב"תלמוד תורה שערי תורה". הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים. ביפו הקים ישיבה גבוהה שהייתה קטנה ומנתה פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה העליונה של תלמוד תורה "שערי תורה" בבית הכנסת, כאשר בחציו השני של היום עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שנוסד בצמוד לישיבה. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב, שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב-יפו דהיום.

בשנת תרע"ד יצא הרב קוק, כרבם של המושבות, בראש משלחת רבנים רחבה מרחבי הארץ למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסע זה ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. בין הרבנים היו גם נציגי היישוב הישן הלא ציוניים, מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, ממנהיגי המתנגדים לציונות, והגאון הרב בן ציון ידלר-גולדברג זצ"ל. בהמשך שנת תרע"ד יצא לכנס העולמי של "אגודת ישראל" בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט-גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת תרע"ו הציעה לו קהילת "מחזיקי הדת" שבלונדון לשמש כרבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!" בלונדון חיבר את "ראש מילין" על סודות האותיות, התגין, התנועות, הניקוד והטעמים. בספר יש סגולה לזיכוי ממשפט עם השלטונות, לרפואה, ללידה קלה, ולהצלחה.

באלול תרע"ט חזר לארץ בגלל הזמנת קהילת האשכנזים בירושלים לכהן כרבם ובג' אלול עלה לירושלים, אך עדיין התלבט אם לקבל עליו את המינוי בגלל החרדים הקיצוניים ובטבת תר"ף הסכים לקבל עליו בסופו של דבר את המשרה הרמה כיורשו של מרן הגר"ש סלנט זצוק"ל. מיעוט מהעדה האשכנזית לא הסכים לקבל את המינוי כי ראה בדרכו של הרב קוק מתונה מדי לירושלים והקים את "העדה החרדית" כשמרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל מונה לרבה הראשון (=גאב"ד "העדה החרדית" כששנו גם תפקיד של ראב"ד "העדה החרדית"). אך למרות המחלוקת ההשקפתית ואף לאחר פרסום הספר "אורות" שהחריף את המחלוקת, התייחסו לרב קוק בהערצה אישית[2] למעט "הקנאים", החרדים הקיצוניים ביותר שרובם המכריע מיהדות הונגריה[3]. סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה במדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב הנביאים, סמוך לכיכר הדווידקה כשמבית זה נותר קיר. בית הרב הקבוע ברחוב יפו והיום ברחוב הרב קוק 9 הושלם בתרפ"ג. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה בתר"ף, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת חברי המזרחי.

בתרפ"א הוביל את הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל כשהוא משמש כרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל והגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל משמש לצדו כראשל"צ והרב הראשי הספרדי לארץ ישראל.

מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אף שהראי"ה חיבב את תנועת המזרחי‏‏, וראה באנשיה שותפים לדרכו, הוא חלק לעתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה.‏‏ בתרע"ח, כשהיה עוד בלונדון, ביקש לייסד הסתדרות בשם "דגל ירושלים", שתאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ והרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארה"ב. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי‏‏ היו בעוכרי התנועה החדשה שקצרו ימיה.

בתרפ"ד הקים רשמית את ישיבת "מרכז הרב" שהתבססה על עילויים מישיבות אירופה שהומלצו לו ע"י ראשי הישיבות, ובשיאה בזמן הרב קוק הגיעה לשבעים-שמונים תלמידים. מעשית הלימוד החל מקיץ תרפ"ג מלימודם של שבתי שמואלי‏, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בויארסקי. חידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש". את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו הגאון הרב הרב דוד אריה יהודה לייב כהן זצ"ל ("הרב הנזיר"). בתוכנית הלימודים היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה). מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בתשי"ב. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ישראל ובחו"ל.

בכ' בכסלו תרפ"ד ערך מסע מושבות מצומצם עם תלמידו המובהק הגרי"מ חרל"פ ומרן הגר"ש אהרונסון זצוק"ל, רבה הראשי האשכנזי של ת"א. הם ביקרו בצפת ונפגשו עם מרן הגרש"א אלפנדארי ("הסבא קדישא") זצוק"ל שקיבלם בכבוד גדול. הס"ק שלח להם בי"ט בכסלו מכתב ברכה לקראת ביקור זה. בהמשך שנת תרפ"ד יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו מרן הגאון הרב אברהם דוב כהנא שפירא זצוק"ל הי"ד, רבה של קובנה, ומרן הגאון הרב משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל, ר"י "כנסת ישראל" בסלובודקה (מפורסמת כ"ישיבת סלבודקה" שבתרפ"ה עלתה לארץ לחברון ולאחר פרעות תרפ"ט עברה לירושלים) ורב העיירה, במטרה לערוך מגבית למוסדות התורה בירושלים ובליטא. הרב קוק התקבל כמובן בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.

בתרפ"ז ערך מסע מושבות מצומצם נוסף עם מרן הגאון הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב זצוק"ל (שהתפרסם כרבה של וולקוביסק וכמחבר "חבל יעקב" והיה מהרבנים הראשונים שהצטרפו לתנועת המזרחי) והרב מאיר בר אילן זצ"ל. הספיק לערוך עוד שלושה מסעות כאלו שאחד מהם בתרפ"ז.

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים את "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד", למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את הרב שאול ליברמן שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה, וכחברי המכון בחר עשרה מתלמידיו המובחרים. כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו".‏ במאורעות תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".

בתרצ"ב הקים את "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד" ששנושא את שמו של הנדיב ישראל אהרן פישל ("הארי") שמימן את הקמת המכון ואחזקתו. עיסוקו בההדרת כתבי ראשונים והוצאתם לאור וראשוני המכון היו עשרה מהמובחרים שבתלמידיו ובעיקר מישיבתו וביניהם: הרבנים אליהו יצחק פריסמן, שמעון סטרליץ, שלום אליהו ננקנסקי, שמואל אליעזרי, משה דוד בקשט ובנימין צבי יהודה רבינוביץ'-תאומים שהיה תלמיד הרב קוק אך לא למד בישיבת "מרכז הרב". עוד כיהנו במכון: הרב יוסף כהן שהי אב"ד בירושלים ודיין בביה"ד הגדול וחתן בנו של הרב צבי פסח פרנק והרב מרדכי אילן, חתנו של הרב יצחק אריאלי שהיה המנהל הרוחני של "מרכז הרב" בזמן הראי"ה ומגדולי תלמידיו וחברותא שלו במשך כמה שנים, וכן הפרופ' שאול ליברמן. לאחר שהקים הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג את "מכון משפט התורה" במסגרת "מכון הרי פישל", שמו המלא של המכון הורחב ל"מכון הרי פישל לדרישת התלמוד ומשפט התורה". כיום הוא חלק מ"מכון אריאל - מפעלי תורה יהדות וחברה בישראל" המכונה גם "מוסדות אריאל" (אתר המכון) כיוון שהוא מורכב למעשה מכמה מכונים ומוסדות שביניהם מכון זה.

לאחר ששלושה מהרוויזיוניסטים, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב ואף הורשעו בתחילה בעדויות שקר וראיות מפוברקות כשסטבסקי נידון למוות, עמד בעוז על חפותם ועל כך הותקף קשה ביותר בעיתוני אנשי השמאל ובמודעות מטעמם. הרוצחים האמתיים היו הערבים עיסא דרוויש ועבד אל מגיד שהיו כמה וכמה ראיות שקשרו אותם למעשה כולל האקדח שישמש לרצח וקליעים תואמים לאלו שנורו בחיים ארלוזורוב הי"ד שנמצאו אצל אחד מהשניים, תאורה את הרוצחים של סימה אחד מהרוצחים התאים לערבים הנ"ל כולל שאחד מהם הלך כמו ברווז, אמנם במשפט העידה כביכול שמזהה את סטבסקי ורוזנבלט כשני הרוצחים (אחימאיר זוכה בינתיים משותפות ברצח) אך מקום הרצח בחוף הים היה חשוך מדי מכדי לזהות. יש לציין שרוזנבלט נצפה כשעה לפני זמן הרצח בירושלים כשזמן הנסיעה אז בין ירושלים לת"א ארך כ-3 שעות. בסופו של דבר זוכו השניים, אך שני הערבים לא הורשעו במקומם. דרוויש הודה במעשה לאחר מלחמת ששת הימים למרות שלא היה לו כל אינטרס להודות ברצח. הרצי"ה סיפר שהתעקשותו הרבה של אביו בחפותם של השניים הייתה גם בגלל ששופט אנגלי הודה לפניו שהייתה הוראה מגבוהה להרשיע את הרוויזיוניסטים. אך כאמור בסופו של דבר כל השלושה זוכו, אך הרוצחים האמתיים לא הועמדו לדין.

מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב, חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה. הראי"ה נפטר בג' באלול תרצ"ה, 16 שנים מעת לעת מעלותו ירושלימה, ונקבר בהר הזיתים. בהלווייתו השתתפו כחמישית מהיישוב היהודי בארץ שמנה אז כ-360 אלף נפשות. השתתפו בלוויה מקיבוצניקים חילוניים גמורים ועד חרדים אדוקים ומתנגדים לדרכו, למעט הקנאים הקיצוניים ביותר.

אישיותו[עריכה]

היה קדוש עליון וציס"ע וגאון אדיר בכל חדרי התורה. בעל מידות תרומיות מאוד ועדין נפש באופן מיוחד. עניו ומעביר על מידותיו מעל ומעבר. היה אוהב ישראל ואוהב ארץ ישראל בכל מאודו.[4]

עם זאת ידע להיות תקיף כשראה שזה מה שנדרש כמו בדרישותיו לזהות דתית בציבוריות של היישוב היהודי בארץ כמו שמירת השבת והכשרות.

השקפתו ודעותיו[עריכה]

תמיכתו ברעיון הציוני ומשנתו המחשבתית כמו שבספר "אורות" התקבלו בהתנגדות עזה בקרב חלק נכבד היהדות החרדית וחלקה אף פסל את הראי"ה בגלל זה. אך הרוב המכריע של היהדות החרדית ורבניה חלקו כבוד רב לראי"ה למרות המחלוקת ההשקפתית, ובפרט אלו שהכירוהו מקרוב שראו את גדולתו הרוחנית. ואף היו ממתנגדי הצינות שתמכו במשנתו המחשבתית כמו הרב מטפליק, והרב מברשוב והרב איסר זלמן מלצר והרב יצחק הוטנר.[5][6].

גם כמה דעות הלכתיות שלו שנויות במחלוקת בציבור החרדי או חלקו. הבולט בהן הוא היתר המכירה בשמיטה שהיו לו לא מעט מתנגדים חריפים שראו בזה עברה. עם זאת גדולי עולם לא מעטים תמכו בהיתר מכירה זה, גם אם בשעת הדחק וחלקם תמכו בהיתר זה גם שלא בשעת הדחק כמו ה"ישועות מלכו".[7]. מחלוקת הלכתית ידועה נוספת שהייתה עם הבד"ץ החסידי בירושלים הייתה לגבי שמן שומשומין בפסח שיצרו האחים ברסלב ביפו שהראי"ה התיר והבד"ץ החסידי אסר, וחילופי הדברים היו תוך כבוד הדדי[8].[9][10] אך על אף המחלוקות המסוימות, מבחינה הלכתית הראי"ה היה חרדי לכל דבר.

קשריו עם חסידי ברסלב ויחסו לתורת ברסלב[עריכה]

בארץ היו לו קשרים הדוקים עם גדולי חסידי ברסלב ביפו ובירושלים כמו הרב שמואל מאיר אנשין, שמואל העשיל פרידמן[11], הרב אברהם חזן[12], הרב שמואל הורביץ[13], הרב אליעזר יצחק קניג ובנו הרב גדליה אהרן קניג[14], הרב ישראל קרדונר (היילפרין), ר' צבי אריה ליפל, והיה בקשרי מכתבים עם הרב אברהם שטרנהארץ[15]. בין המשתתפים בסעודה השלישית שערך הראי"ה ביפו ובירושלים היו גם חסידי ברסלב.

תורת ברסלב הייתה מיסודות משנת הראי"ה.[16][17]

הראי"ה שבעצמו היה נרדף בידי הקנאים עזר לא פעם לחסידי ברסלב נגד רודפיהם.

הספר "שני המאורות"[עריכה]

ארגון "אור האורות" להפצת משנת הראי"ה הוציא לאור ספר בשם שני המאורות : רבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל על הקשר של הראי"ה לרבי נחמן ותורתו והשפעתה על הראי"ה[18].

משפחתו[עריכה]

היה הבכור מבין חמישה ילדים ואחריו ר' דב, ר' שמואל, ר' שאול חנה ורוחמה.

הרב קוק שכל את בנותיו רוחמה טויבא ואסתר יעל בצעירותן. השאיר אחריו בן: הרב צבי יהודה קוק, יורשו הרוחני ומממשיכי דרכו הבולטים, ושתי בנות: פרידה חנה (מנישואיו הראשונים) - אשת גיסו ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים, ובתיה מרים - אשת הרב שלום נתן רענן.

מתלמידיו[עריכה]

מתלמידי הרב קוק תלמידי חכמים מובהקים רבים.

באופן פרטי (לא בלימודים בישיבה בראשותו)[עריכה]

  • הרצי"ה קוק.[19]
  • הרב יעקב משה חרל"פ.[20]
  • הרב יצחק אריאלי.[21]
  • הרב דוד יהודה אריה לייב כהן]] ("הרב הנזיר").[22]
  • הרב אריה לוין.[23]
  • רבי חיים יעקב לוין.[24]
  • רבי יצחק הוטנר.[25]
  • הרב שלמה זלמן אוירבך.
  • הרב יוסף שלום אלישיב.
  • הרב ד"ר בנימין מנשה לוין.[26]
  • הרב ד"ר משה זיידל.[27]
  • הרב בנימין צבי רבינוביץ תאומים.[28]

מגדולי תלמידיו בישיבה בראשותו[עריכה]

בבויסק[עריכה]

ביפו[עריכה]

ישיבת הבחורים והאברכים ביפו הייתה ישיבה מצומצמת שנועדה לעילויים. ובין התלמידים היו:

  • הרב ישראל פורת.[29]
  • הרב יהושע קניאל.[30]
  • הרב יצחק לוי.[31]
  • הרב הלל פרלמן ("מר שושני").[32]
  • הרב מיכל קיבלביץ.[33]
  • הרב אשר ריבלין.[34]
  • יעקב גולדמן.[35]
  • הרב אברהם יוסף הרצפלד.[36]
  • ר' שמואל סויצקי.[37]
  • ר' שלמה סופר.[38]
  • ר' אהרן בהגר"א.[39]
  • ר' אביגדור.[40]
  • הרב מאיר.[41]

ב"מרכז הרב"[עריכה]

הישיבה התבססה על עילויים מובחרים מישיבות חו"ל וירושלים ובשיאה בימי הראי"ה מנתה הישיבה כ-80 בחורים. להלן מבחר מהם:

  • הרב אליהו יצחק פריסמן.[42]
  • הרב יצחק זונדל ריף.[43]
  • הרב שמעון סטרליץ.[44]
  • הרב שלום נתן רענן.[45]
  • הרב משה דוד בקשט.[46]
  • הרב שמואל אליעזרי.[47]
  • הרב יצחק שולזינגר.[48]
  • הרב שלום אליהו ננקנסקי.
  • הרב יהודה גרשוני.[49]
  • הרב שאול ישראלי.[50]
  • הרב יעקב ז'ולטק[51]
  • הרב שמעיה שאנן.[52]
  • הרב מאיר הכהן קפלן.[53]
  • הרב ישראל גלזר.[54]
  • הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי[55].[56]
ניתן למנות עוד רבנים שהיו מקורבים מאד אליו וביניהם
  • הרב צבי פסח פראנק - יורשו ברבנות ירושלים ומגדולי מורי ההוראה בדורו שכונה בין השאר "אבי העגונות".
  • הרב איסר זלמן מלצר - ראש ישיבת סלוצק בחו"ל וראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים לאחר עלותו לארץ. כן התפרסם בחיבור "אבן האזל" על "היד החזקה"/"משנה תורה" של הרמב"ם.
  • הרב שמשון אהרן פולונסקי - "הרב מטפליק"
  • הרב אברהם אהרן בורשטיין - "הרב מטבריג" ששימש בראש ישיבה ב"מרכז הרב" במשך כתשעה חודשים עד פטירתו בפתאומיות בי"ט בכסלו תרפ"ו.
  • הרב יצחק יעקב וכטפויגל - ראש ישיבת "מאה שערים" וממנהיגי ה"מזרחי" בירושלים.
  • הרב יוסף גרשון הורוביץ - רב שכונת מאה שערים וראש הישיבה שם וראש ועד השכונה ויו"ר "הועד הכללי 'כנסת ישראל' לצדקת רבי מאיר בעל הנס" ויו"ר המועצה הדתית הראשונה בישראל וממנהיגי ה"מזרחי" בירושלים.

הערות שוליים[עריכה]

  1. שם המשפחה המקורי שסבו של הרב קוק, ר' נחום, שינה לקוק כדי להתחמק מגיוס לצבא.
  2. ראו כאן על כך.
  3. מחסידויות כגון סטמר ומונקץ'. גם בגליציה הייתה דעה קנאית כזו בחסידויות כמו צאנז ובלז אך מאז התמתנו. גם הרבי הרש"ב מחב"ד היה קנאי כזה, אך הייתה התמתנות אצל בנו הרבי הריי"צ שהיה ביחסי ידידות קרובים עם הראי"ה והרבי האחרון המשיך קו זה. בחלקים מרומניה גם הייתה קנאות כזו כמו אצל הרב חיים שמואל שור שהיה רבה של בוקרסט והוא השמיע דברי פגיעה ברב קוק בכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בוינה בתרפ"ג ויו"ר הישיבה הרב אהרן לוין מרישא היסה אותו והביא לךהפסקת נאומו של הרב שור. בעקבות זאת החפץ חיים שלא היה בישיבה זו אך שמע על הדברים עזב את שטח הכינוס וחזר למעונו עד סוף הכינוס.
  4. ראו כאן או כאן על דמותו.
  5. ראו כאן על הערצת מרבית גדולי ישראל לראי"ה גם אחרי פרסום "אורות".
  6. ראו [1] על גדולי ישראל תומכי הרעיון הציוני וראו כאן על גדולי ישראל תומכי משנת הראי"ה.
  7. ראו כאן על היתר המכירה בשמיטה כהיתר גמור לכתחילה.
  8. ראו כאן על המחלוקת ואת הקונטרס של היתרו של הראי"ה.
  9. ראו [www.daat.ac.il/daat/v-articles/hagi.pdf כאן] על הרב קוק כפוסק.
  10. ראו [shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=612 כאן] על שיקוליו של הראי"ה בפסיקתו ההלכתית.
  11. ראו כאן מזכרונותיו על הראי"ה כשהיה רב יפו והמושבות.
  12. היה חברותא של הרב קוק בקבלה שאותה למדו בלילות. אחת ההסכמות על ביאור הליקוטים של הרב חזן היא של הראי"ה שבני משפחה שהוציאו לאור את הספר אחרי פטירתו השמיטוה, ובזה ראו פגעו בכבוד ראש משפחתם.
  13. הראי"ה עזר לר' שמואל הורוויץ להכנס חזרה לארץ אחרי שהיה באומן ונאסר.
  14. ראו כאן מכתב ר' גדליה אהרן לרב נריה בכ' באדר ב' תשל"ו שבו כותב על ההערצה במשפחתו לראי"ה ושסבו מצד אימו לא קיבל כל דברים רעים על הרב קוק מאז שראה את הכבוד הרב שחלק הרב זוננפלד לראי"ה.
  15. ראו כאן.
  16. ראו כאן סדרה של ארבעה מאמרים על הקשר של הראי"ה לחסידות ברסלב: אני נשמת רבי נחמן, הרב קוק ותורת ברסלב, הרב קוק מגן על חסידי ברסלב מפני החולקים, האם הרב קוק "הסתייג" מברסלב?. וראו עוד כאן (בדף הראשון הובא שכביכול הרצי"ה היה מתנגד חריף לברסלב אך זה אינו נכון וכפי שמראים אחרים בהמשך).
  17. לצד הרמב"ם, הריה"ל, הרמב"ן, האר"י, המהר"ל, הרמח"ל, הגר"א ומקורות אחרים של תורת החסידות כמו "בעל התניא", "שפת אמת" מגור, "מי השילוח" ובנו ה"בית יעקב" מחסידות איז'ביצה-ראדזין ור' צדוק הכהן מלובלין.
  18. ראו כאן על הספר.
  19. בנו של הרב קוק ובנה הראשון של רייזה רבקה, רעייתו השנייה של הראי"ה ובת הרב צבי יהודה רבינוביץ-תאומים שהיה אחיו התאום של האדר"ת, אבי רעייתו הראשונה של הרב קוק, אלטה בת-שבע, שנפטרה צעירה והולידה לרב קוק את הבת פריידל. ראו עליו כאן.
  20. גדול תלמידי הראי"ה שכיהן כרב שכונות "שערי חסד" ומרחביה וראש ישיבות "מרכז הרב" ו"בית זבול" ומחבר סדרות הספרים "מי מרום" במחשבה (כעשרים כרכים על התנ"ך [כולל חמישה כרכים של שיחותיו בסעודה השלישית וכרך של הערות קצרות על התורה ומגילת אסתר בשם "בינת המקראות" וכרך על תהילים ומשלי], המועדים [כולל כרכים על הימים הנוראים ["אורי וישעי"] ועל שלוש רגלים ועל הגדה של פסח ועל חנוכה ופורים ועל ז' באדר), שמונה פרקים לרמב"ם, מסכת אבות, כרך על משנתו הדתית-לאומית בשם "מענייני הישועה", ושני כרכים בענייני קבלה בשם "לחם אבירים", ו"רזי לי" שבו יומן אישי דברים אישיים ודברי מחשבה קצרים בנושאים שונים; "בית זבול" בהלכה (שישה כרכים של חידושים ושו"ת), "טובים מאורות" על ספר "אורות" (מגן על דברי הראי"ה כנגד ההתקפות על דברים בספר), "אמרות טהורות" שבו מאמרים לשעה ולדור, אוספי מכתביו: "הד הרים" שבו מכתבים לראי"ה ולרצי"ה, "מכתבי מרום" שבו מכתבי עידוד וחיזוק בהשקפה ומוסר ודרך חיים, "ברכת מרום" שבו הסכמות ומכתבי ברכה והערכה. ראו עליו במקורות הבאים: בגיליון של "דף לתרבות יהודית", באתר "מרכז הרב", באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, שיעורים עליו באתר ישיבה, מאמרים ושיעורים ומסמכים על הרב חרל"פ ומשנתו באתר המשפחה. שלושת בניו וארבעת חתניו היו תלמידי-חכמים גדולים: בנו הרב יחיאל מיכל שהיה רב בברונקס; בנו הרב חיים זבולון (א' באייר תרס"ב-י"ג בתמוז תשכ"ו) שב-41 שנותיו האחרונות היה רבה של ראשל"צ וחיבר ספרים תורניים (וחוץ מפעילותו הרבנית והתורנית היה ממייסדי חברת "נחלת ישורון" בירושלים לגאולת אדמות בעיר והיה מנהלה) ובנו הרב יצחק מאיר (י"א בתמוז תרצ"א-כ"ח באלול תשנ"א) היה רבה של יקנעם ואח"כ הרב של קונצרן אוסם שבנו הרב יעקב משה המשיך אחריו בתפקיד זה; בנו הרב יוסף דוד זאב שהיה ראש ישיבת "בית זבול"; הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש (שנשא את חיה בריינה) שהיה רב בשכונת זיכרון משה והסביבה; הרב שמואל ברוך ורנר (תרע"א-תשנ"א) שהיה אב"ד בתל-אביב (נשא את קיילה-יהודית); הרב אברהם שדמי (פשדמייסקי) שלמז ב"מרכז הרב" עוד בזמן הראי"ה ומילא את מקום חותנו כראש ישיבת "בית זבול" (נשא את מרים-דבורה); הרב ישראל הלוי בארי (קולדונר, תרע"א-י"ד בכסלו תשל"ג) שהיה רבהּ של נס ציונה וחיבר ספרים תורניים (נשא את חוה-דינה) ובנו הרב בנימין הוא אב"ד באשקלון.
  21. נולד בעיר העתיקה בירושלים ולמד בישיבות "תורת חיים" ו"עץ חיים". עם עליית הרב קוק לירושלים, יצר עמו הרב אריאלי קשר קרוב ונעשה לאחד מגדולי תלמידיו. היה רב שכונת "בצלאל - כנסת ישראל" וממייסדי שכונות "קריית שמואל" ו"נווה שאנן" בירושלים. היה הפוסק ומורה ההוראה של בית החולים "ביקור חולים". שימש כמנהל הרוחני והמשגיח בישיבת מרכז הרב. הרב משה צבי נריה העיד עליו שמעולם לא החמיר בגלל ספק הלכתי. על שמו קרוי רחוב בביתר עלית. רחוב נוסף, בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, קרוי על שם ספרו "עיניים למשפט". חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשכ"ו על סדרת "עיניים למשפט". ומחבר ספרים תורניים חשובים שהמפורסם בהם הוא "עיניים למשפט" וכן "מדרש אריאל" על התורה, "ירח האיתנים" על חגי תשרי ו"שירת הגאולה" על הגדה של פסח. מחמשת בניו שלושה היו תלמידי חכמים: הרב גרשון שכיהן כדיין בבבית הדין הרבני בנתניה, הרב שמריה אריאלי והרב יעקב אריאלי, וכן שני חתניו הרב מרדכי אילן שהיה אב"ד בת"א וחיבר ספרים תורניים וזכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית והרב צבי כהנא שהיה ראש ישיבה במושב "בית מאיר". שני בניו הנוספים הם ד"ר נחום אריאלי ומשה אריאלי. נכדו הוא הרב אשר אריאלי המכהן כר"מ בישיבת מיר ומחשובי מגידי השיעורים בעולם הישיבות.
  22. מרבני ישיבת "מרכז הרב" ועורך "אורות הקודש". מחבר "קול הנבואה" על ההיגיון השמעי. היה צמחוני ונהג נזירות באיסור שתיית יין וגידול שער. על תולדותיו ראו כאן. היה צאצא בן אחר בן של הרב רפאל הכהן כ"ץ מהמבורג, וכן צאצא של הרב יהושע פלק הכהן כ"ץ ('הסמ"ע') שרבי רפאל הכהן נשא לאישה את מרת תמר, נכדת הסמ"ע.
  23. "הצדיק הירושלמי" ומגדולי תלמידי הראי"ה. עסק רבות במעשי חסד ומכאן כינויו וכן כונה "אבי האסירים" ו"רב האסירים" בזכות ביקוריו בבתי הכלא עוד בזמן המנדט הבריטי ואז היה מעביר ידיעות בין המשפחות לאסירים בפתקים בתוך קפלי בגדיו שרעייתו חי-ציפורה הייתה תופרת. עליו למשל בכתב העת הפרדס לאחר פטירתו, ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", וראו את הסרט התיעודי עליו ואת צוואתו. חיבר "משנת אריה" על המשנה ("הוועד להוצאת כתבי רבי אריה לוין", ירושלים תשע"א) ופירוש לפרקי אבות בשם "ר’ אריה היה אומר : מסכת אבות מבוארת בידי רבי אריה לוין" וכן יצא "מפי השמועה: דברי תורה שנאמרו על ידו" (בעריכת שמחה רז). שמחה רז שהיהמבאי ביתו חיבר עליו את הספרים "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם".
  24. בכורו של הרב אריה לוין. נולד בכ"ה באב תרע"א ונפטר בכ"ב באב תשנ"ג. כיהן כרב בניו-ג'רסי ובסיאטל ורבה של פרדס חנה-כרכור. חיבר את "חיל המלך" ו"חיל המקדש" ופירוש ל"ראש מילין" של הראי"ה. עליו ראו כאן שהיה עוד בחיים ודברים לאחר פטירתו ראו כאן. על קשריו עם הראי"ה ראו כאן.
  25. התפרסם ראש "ישיבת רבי חיים ברלין" בניו-יורק וכמחבר "פחד יצחק" על התורה והמועדים ו"תורת הנזיר. היכרותו עם הראי"ה הייתה מעלותו באייר תרפ"ה כחלק מעליית ישיבת "כנסת ישראל" לארץ לחברון והיה מדי פעם בא לפני הראי"ה. על אף שהתנגד לציונות תמך הרב הוטנר במכלול משנת הראי"ה וראה בה את "תורת ארץ ישראל". ראו עליו במקורות הבאים: כאן, כאן וכאן (באנגלית).
  26. נולד בי"ז באייר תרל"ט ונפטר בח' בניסן תש"ד. מגדולי חוקרי תלמוד שערך וההדיר את כרכי "אוצר הגאונים" וכתבי גאונים וראשונים רבים. הכיר את הרב קוק בעיירת הנופש דובלן באזור קורלנד בלטביה שבה התגורר בהמלצת רופאיו בגלל שחלה עקב התמדתו הרבה בלימוד. בזמן שהרב קוק היה רב בבויסק שבלטביה ובקיץ היה נופש בעיירה. אמנם התוודע לדברים של הרב קוק ממכתבים ששלח לחוקר והסופר ר' שמואל אלכסנדרוב שהרב ד"ר לוין היה מקורב אליו.
  27. מרצה לתנ"ך שהכיר את הראי"ה מבויסק ומאז היה מתלמידיו, וכן היה מרבותיו של הרצי"ה באותה תקופה יחד עם הרב ד"ר בנימין מנשה לוין.
  28. למד בישיבת סלבודקה. היה גם משורר. רעיית הרב קוק בזיווגו השני הייתה דודתו ואחות אביו שהיה תאומו של האדר"ת (=אברהם דוד רבינוביץ-תאומים), חותנו הראשון של הראי"ה. השמות הפרטיים "צבי יהודה" הם על שם אביו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', "בסתר אוהל", עמ' 498-483.
  29. נולד בתמוז תרמ"ו בירושלים ונפטר בשביעי של פסח תשל"ד. תחילה למד בישיבת "עץ חיים" ולאחר מכן בישיבת "אוהל משה" של הרב יהושע לייב דיסקין. עם הגיע הרב אברהם יצחק קוק לארץ ישראל בשנת תרס"ד, הפך להיות תלמידו, ונמנה עם בחירי תלמידיו. עליו ועל הרב חרל"פ שניהם אמר הרב קוק: "מכל תלמידי - יש לי סיפוק נפש מרובה משניהם, בני חמד של ירושלים". בצעירותו שימש כמשגיח בישיבת "עץ חיים" והיה ממייסדי "בית ועד לחכמים" בירושלים. בשנת תרס"ה התחתן עם פשה מרים טיקטין, אחותו של המשגיח והבוחן הראשי של ישיבת עץ חיים, רבי דוד טיקטין. הוסמך לרבנות על ידי הרב קוק, רבי חיים ברלין והרידב"ז. למד שפות זרות: טורקית, ערבית, אנגלית וצרפתית, ושימש כנציג העדה האשכנזית בפני הממשל. פעמים מספר הוא אף נסע לקושטא, שם נפגש עם שרי הממשלה ועם הפאשה. בעקבות פעילותו הציבורית, הוא הוצע בשנת תרע"א על ידי כל העדות האשכנזיות של היישוב החדש בארץ ישראל לתפקיד חכם באשי למרות היותו ממוצא אשכנזי, אך לבסוף נבחר במקומו רב ספרדי בהתאם למסורת. בתרע"ד נוסד ועד הרבנים לירושלים שאיחד את חשובי הרבנים האשכנזים והספרדים תחת ארגון גג אחד. הרב פורת התמנה למזכיר הכבוד של הארגון, ולנשיאות הוועד נתמנו רבי משה יהושע יהודה ליב דיסקין ורבי חיים משה אלישר. בתרפ"ג הוזמן לכהן כרב באנגליה, ומאוחר יותר עבר לכהן כרב בארצות הברית. הוא כיהן כחמישים שנה כרב מרכזי בעיר קליבלנד, וביוזמתו הוקמה שם ישיבת טלז בקליבלנד - המשכה של ישיבת טלז הליטאית. מחבר "מבוא התלמוד". הראי"ה ביקש ממנו לכתוב מבוא חדש לתלמוד שבו תיערך השוואה שיטתית בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי והתייחסות למקורות קדומים נוספים.‏ כשבא להיפרד מרבו לקראת נסיעתו לאנגליה, חזר הרב קוק על הבקשה ואמר ש"דורנו זקוק למבוא חדש לתלמוד. לך והתחל בעבודה...". אך הוא דחה את כתיבת המבוא במשך זמן רב ולאחר מות הרב קוק הוא ראה בכך צוואה שלו והחל בכתיבתו. החיבור שעשה רושם גדול בעולם התורני מכיל שבעה כרכים למסכתות שונות, ובהם מביא הרב פורת את תמצית הסוגיות: הכרך הראשון (יצא לאור בתש"ב) על שני הפרקים הראשונים של מסכת גיטין; הכרך השני (תש"ג) על שני הפרקים הבאים במסכת גיטין וסוגיות נוספות; הכרך השלישי (תש"ה) על בבא קמא; הכרך הרביעי (תש"ח) על בבא מציעא; הכרך החמישי (תשי"א) על מסכת סנהדרין; הכרך הששי (תשט"ו) על מסכת חולין; הכרך השביעי והאחרון (תש"ך) על מסכת כתובות. בין השנים תש"מ-תש"ן, הוציאו בניו את החיבור במהדורה חדשה ומתוקנת. ראו עליו אצל דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של תדהר, הערך "הרב ישראל פורת", כרך ט' (תשי"ח), עמ' 3347; ובערכו ב"אנציקלופדיה יהודית" של אתר דעת.
  30. נולד בכ"א בסיוון תרנ"ו בעיירה קוזניצה בחבל גרודנה שברוסיה הלבנה. בהיותו בן עשר, עלה ארצה עם אביו. למד בישיבת "עץ חיים" בירושלים ולאחר מכן היה מתלמידיו המובהקים של הרב קוק ביפו. בזמן מלחמת העולם הראשונה עת נעדר הרב קוק מהארץ, למד בישיבות שונות בירושלים. נישא לדינה שפירא (צאצאית של הגאון מווילנה). היה מהתלמידים המקורבים ביותר של הראי"ה שאף למד עימו בחברותא. בתר"פ נשלח לחיפה על ידי הרב קוק לחיפה לחזק את הרב ברוך מרכוס, הרב הראשי האשכנזי של חיפה. לימים מראשוני התלמידים ב"מרכז הרב" ורבה של חיפה. התמנה לחבר הרבנות בחיפה וייסד את בית הדין הרבני בחיפה, שם כיהן כדיין, לצידו של הרב הראשי לחיפה דאז - הרב מרכוס. בנוסף למשרתו הרבנית היה הרב קניאל מרצה ללימודי יהדות בטכניון על פי אישורו של הרב קוק. הרב קניאל שהתגורר בסמוך לבית הכנסת "הדרת קודש" בהדר הכרמל נמנה עם מתפלליו ואף שימש כרבו. בזמן המנדט הבריטי הרב היה שותף בכל אירוע לאומי, ועמד בראש ההפגנות נגד המשטר הבריטי. לחם למען צביונה היהודי של העיר, ובמיוחד ניסה לבטל את הפעלת התחבורה הציבורית בשבתות בעיר. מתוקף תפקידו כנשיא כבוד לאגודת "לאסירינו" בחיפה, ביקר את אסירי ההגנה בכלא עכו לשם עזרה ועידוד לקראת החגים ובעתות צרה. באחד המקרים (1938) הסכים מרדכי שוורץ‏, יהודי שנדון למוות באשמת רצח ערבי, להתוודות על האמת רק בפני הרב קניאל טרם הוצא להורג בתליה. הרב קניאל, בניסיון להציל את חייו של שוורץ, נסע מיד לירושלים למסור את הווידוי לרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כדי שישתדל אצל השלטונות, אך ללא הועיל.כחניכו של הרב קוק ידע ליצג את כבוד התורה בהופעה מכובדת ובעברית יפה אצל כל חוגי היישוב, ועם גידול היישוב העברי בעיר והתווספות אנשי תורה בתוכה התרחב חוג השפעתו. שימש והשפיע בארגוני חינוך, צדקה וחסד כגון: נשיא הכבוד ומהמייסדים של חברת גמילות חסדים חיפה, ממייסדי ביה"ס לבנות "מזרחי", ציר בוועידותיה של תנועת "המזרחי" ונשיא הכבוד שלה בחיפה, עזר לפעילות "בני עקיבא" בעיר. הרב קניאל נבחר פעמים לקונגרס הציוני אך מטעמי בריאות לא נסע, נבחר בתש"ד לאספת הנבחרים. בתשכ"ו, לאחר פטירתו של הרב ברוך מרכוס מונה לרבה הראשי של חיפה, ולחבר מועצת הרבנות הראשית. על שמו קרוי "פרס הרב קניאל לספרות תורנית" של עיריית חיפה ורחוב בשכונת רמת ויז'ניץ בחיפה. מנכדיו: הרב רונן לוביץ', רב המושב ניר עציון; הרב פרופ' אליאב שוחטמן, משפטן ודיקן מכללת שערי משפט; וד"ר סמדר שרלו‏, אשתו של הרב יובל שרלו. פרסם מאמרים ותשובות בספרים וירחונים ובעתונות. הכין בכתב-יד ספרים בחידושי-תורה בהלכה ובאגדה. נפטר בי' בתמוז תש"ל. ראו עליו במקורות הבאים: "האנציקלופדיה לציונות הדתית", בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ג, כרך ה', בערכו; "מכותבי ראיה", בהוצאת מכון הלכה ברורה ובעריכת הרב פרופ' נריה גוטל, בערכו; יעקב ויליאן, "הרבנות הראשית ברבנויות הערים - התפתחויות ראשונות", בתוך: אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), "מאה שנות ציונות דתית", כרך ב', עמ' 82-71; דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ב', הערך הרב יהושע קניאל, עמ' 958-957.
  31. לימים ממייסדי ישיבת "מרכז הרב" ומזכירה. הוא שהעניק את השם "מרכז הרב" לחבורת בחורים ואברכים עילויים מישיבות ירושלים שסבבו את הרב ושמעו ממנו שיעורים, עוד לפני שהוקמה ישיבת "מרכז הרב". למד בישיבות בעיר העתיקה כמו "עץ חיים" והיה עילוי גדול וכאברך צעיר כבר היה מוראה הוראה ושו"ב (שוחט ובודק) מומחה. הוסמך לרבנות בידי הראי"ה וכמה מגדולי רבני ירושלים כמו הרב חיים ברלין. נשלח לכהן כרב ושו"ב במושבות עקרון וגדרה אך לאחר הטלטולים עקב מלחמת העולם הראשונה חזר לירושלים. יסד את "ישיבת המשתלמים והמצטיינים" שנתמכה ע"י ועד הצירים לארץ ישראל ובבוא הראי"ה לירושלים אסף מטובי בני הישיבה אשר בירושלים ורכזם מסביב לרבנו. כמו כן היה רבו של "כפר עברי" ששינה בהמשך שמו ל"נוה יעקב" ועם התפתחות ירושלים הפך לשכונה בעיר.
  32. ראו במאמר "מי כאן הלל?" (גרסה מקוונת של מוסף שבת של העתון "מקור ראשון", גיליון ג' אלול תשע"א) ובכתב-העת "אור חדש", ניסן תשע"א גיליון מס' 15, בעמ' 17-6.
  33. הגיע לישיבה בזמן חורף תרע"א יחד עם חברו ר' הלל פרלמן. בכתבה בגיליון "אור חדש" הנ"ל, גם הוא מוזכר, ובעמ' 19-18 שם מובא ראיון עם בתו. וראו זכרונותיו מהישיבה ביפו במקורות הבאים: "לשלושה באלול", חלק ב', סעיף י"ט; 'ליקוטי ראי"ה' ח"ב עמ' 216.
  34. בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' 141-139 מובאים זיכרונותיו על הישיבה ביפו.
  35. ראו קורותיו בספר "הלב הטוב שיצק ברזל : יומן שרות מתועד של יעקב גולדמן". לא ברור אם הוא למד באופן רשמי בישיבה, אך ודאי שלמד בבית המדרש "ברכות" בו שכנה הישיבה, ואף השתתף בשיעורים השונים. היה מנהל בית המלאכה של "שערי תורה".
  36. נולד בעיירה באיזור מולדובה, לאביו ר' אליקום הרצפלד, מידידיו של הרב קוק. בנערותו היה נחשב ל"עילוי" ומקופת הקהילה שלחוהו ללמוד אצל הרב קוק ביפו. נשא לאשה את מרת רחל בתו של העסקן היפואי ר' אהרן אליהו כהנא, ממקורבי הרב. בשנים שלאחר מכן למד בישיבה-יוניברסיטי, וקיבל שם תואר רב.
  37. נולד בסלונים בי"ד בכסלו תרנ"ז לאביו בנימין זאב סויצקי. בשנת תר"ס כשהחלה תנועת ההגירה של יהודים מרוסיה להתישבות חקלאית במושבות חברת יק"א בארגנטינה, נסע גם הוא שמה והתישב עם משפחתו במושבה היהודית וירג'יניה (ליד המושבה הגדולה מוז'סוויל). קיבל חינוך מסורתי וכללי בבי"ס עממי במוז'סויל (ארגנטינה). בשנת תרס"ז עלתה המשפחה על אניה ארגנטינית והצליחו לרדת בנמל יפו בלי הפרעה והתיישבו ביפו. שמואל המשיך ללמוד בתלמוד תורה "שערי תורה" ב"נוה שלום", ובשנים תרע"א-תרע"ד למד בישיבת-הבחורים והשתלם בש"ס ופוסקים ובספרי הפילוסופיה של הראשונים. היה עסקן בועד הלשון בתל-אביב, חבר הועד של אמוני הלשון העברית בתל-אביב.
  38. נולד במחוז בלצי בסראביה בתאריך ב' בטבת תרס"א, לאביו ר' נח מרדכי (מחסידי חב"ד). בשנת תרס"ז עלה עם הוריו ליפו. למד בת"ת 'שערי תורה' ואח"כ בישיבת-הבחורים, ופעמיים קיבל מהרב קוק פרסים על הצטיינות בלימודים.
  39. נולד בקובנה (בשנת תרמ"ב) לאביו ר' אברהם תנא"ס שנקר. קיבל חינוך תורני בחו"ל ובעודנו ילד עלה ארצה בשנת תרנ"ז. למד בישיבת שטרויס בירושלים והצטיין בלימודו, ואח"כ למד בישיבת-הבחורים שביפו. סמוך לאחר שנת תר"ס נשא לאשה את שרה גיטל בת ברוך שמואל לוי מעסקני הישוב ביפו ועבר לדור ביפו והחל לעסוק במסחר.
  40. חתן אחותו של הרב קוק. ראו ב'קובץ מאמרי הערכה לזכר רש"ז שך', עמ' 21. רבי שלמה זלמן שך היה מרבני הישיבה וכיהן כדיין בבית דינו של הרב קוק ביפו ונרצח בפרעות תרפ"ט.
  41. לא נודעו פרטים נוספים עליו.
  42. הגיע ל "מרכז הרב" מישיבת טלז בתרפ"ח. נולד בריטובה בתרס"ב שבליטא לאליעזר זאב פריסמן, תלמיד ישיבות סלבודקה וטלז ופעיל למען יישוב ארץ ישראל. כשעזב את ישיבת טלז, ליווה אותו ראש הישיבה, רב הרב יוסף יהודה ליב בלוך, כבוד שמעטים זכו לו. הרב קוק למד איתו לעתים בחברותא. הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהכיר את משפחתו מהשנים שבהן כיהן כאב"ד ריטובה ולימד כתשעה חודשים ב"מרכז הרב", אמר עליו שהוא היחיד שמבין את כל דבריו בשיעור. היה מעשרת התלמידים שנבחרו בידי הרב קוק כדי להקים את "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד", ובהמשך היה חבר במערכת "הלכה פסוקה" על חלק חושן משפט של שולחן ערוך ב"מכון למשפט התורה" שהקים הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. עבודתו נכללה בכרך הראשון של המפעל שיצא לאור בתשכ"ב. השתתף בכתיבת תיקונים והערות לחלק ב' של "שיטה למועד קטן" לתלמיד רבי יחיאל מפאריש (ירושלים תרצ"ז) ובכתיבת הגהות וביאורים לכרך ד' של 'ראבי"ה' (עם הרב שאר ישוב כהן, שם תשכ"ה). כתב ערכים עבור הכרכים הראשונים של "האנציקלופדיה התלמודית". היה מבאי ביתו של הרב צבי פסח פרנק והיה שותף בעריכת כתביו. הרב פרנק מזכירו כמה פעמים בספריו כ'הגר"א פריסמן'. נפטר בירושלים בי"ג באדר ב' תשל"ו ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. בנו הוא אליעזר זאב אפרסמון. עליו כותב הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "מבני העלייה", עמ' 464-459.
  43. הגיע בתרפ"ג מישיבת סלבודקה (שהמשכה בישיבת חברון) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת "מרכז הרב". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה. נולד בוולוז'ין לרב ישראל (על האב ראו ב'אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה', בעריכת הרב יצחק לוין, ניו יורק תשט"ז, כרך ראשון, עמ' 322-318) ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא שהיה אחי סבו. למד בישיבת כנסת ישראל בסלבודקה. היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, י"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו לאחר פטירת חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. ("אלה אזכרה", כרך ראשון, עמ' 322-321). נודע כתלמיד חכם גדול וכדרשן מחונן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש מפעם לפעם בבתי כנסת בירושלים. נספה בשואה יחד עם קהילתו ומשפחתו, בערב יום הכיפורים תש"ב. דברים עליו ודברי תורה שלו בספר "נר יצחק" (עליו בעמ' 20-7) וכן כותב עליו הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "נר לאחד", עמ' 458-449.
  44. הגיע בתרפ"ו מישיבת קלצק בראשות הרב איסר זלמן מלצר (לפני עלייתו לירושלים). נולד בתרס"ו בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק, במחוז מינסק, בלארוס. כן היה מבאי ביתו של הרב הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז) מבריסק ("הרב מבריסק") לאחר שהגרי"ז עלה לירושלים. הרב מבריסק שהיה מתנגד חריף לציונות אמר עליו שהוא אוהב אותו מאוד, אף שהוא ציוני, כיוון שבכל מקום ששואלים אותו הוא משיב כהלכה, וכשאינו יודע אומר "איני יודע". הצטיין בשקידה גדולה בלימוד, בבקיאות רחבה, בהבנה ישרה, במידות טובות ובאצילות נפש. כמו כן ניחן בכישרון כתיבה והסברה מרשימים. בתרצ"ב היה מעשרת מייסדי "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד" שבחר הרב קוק שהתבססו על עילויים מישיבתו. במסגרת זו היה מהמוציאים לאור של פירוש "בית הבחירה" של רבנו מנחם המאירי למסכתות מועד קטן, מכות ושבועות, וכתב מקורות והערות. עם תחילת ההוצאה לאור של "האנציקלופדיה התלמודית", היה הרב סטרליץ מחברי המערכת שלה. לאחר פטירתו יצא הספר "שם משמעון" ובו מרוכזים מאמריו על מסכת מעשרות ומאמרים נוספים בנושאים תלמודיים. עם כל עיסוקו בשדה התלמוד וההלכה, היה הרב סטרליץ גם איש הגות ומחשבה, ונטה אחר הגותו של הראי"ה. סייע לרב דוד הכהן ("הרב הנזיר") בעריכת "אורות הקודש". מאמרו "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" צורף למהדורות רבות של הספר אורות התשובה של הרב קוק. מאמריו ומכתביו ההגותיים, כונסו לאחר פטירתו בספר "מהמקור : דברי מחשבה". נפטר בדמי ימיו בז' בטבת תשט"ו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "האציל שבחבורה", עמ' 512-498; 'ליקוטי הראי"ה' ג', 'הרב שמעון סטרליץ ז"ל', בהוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה תשנ"ה, עמ' 429-423.
  45. ראו כאן עליו.
  46. למד לפני בואו לישיבת "מרכז הרב" בישיבת "כנסת בית יצחק" של הרב ברוך דוב ליבוביץ בגלותה בקרמצ'וק שבאוקראינה בזמן מלחמת העולם הראשונה ובוילנה לאחריה (שהתה שם תרפ"ו שבה עברה לקמניץ). בט"ו בשבט תרפ"ה הגיע למרכז הרב והיה משלושת התלמידים הראשונים שהגיעו לישיבה בהזמנתו של הרב קוק והיה אחד משלושת התלמידים הראשונים בישיבת מרכז הרב. נולד באיביה שברוסיה הלבנה. התייתם בגיל 4 מאביו. עקב האיסור על לימוד תורה בקרמנצ'וג ניסה לברוח לפולין, אך נעצר והושם במאסר במינסק. בסופו של דבר הגיע לפולין וגם שם נאסר יחד עם בני ישיבות אחרים, כשהשלטונות רצו להחזירם לברית המועצות. הרב אברהם קלמנוביץ, ראב"ד ראקוב, פעל לשחרורם וגזרת הגירוש התבטלה. משה דוד הגיע בסופו של דבר לוילנה ושם למד שוב בישיבת "כנסת בית יצחק". בה'תרצ"ב היה אחד מעשרת התלמידים הבולטים בישיבת מרכז הרב שבחר הרב קוק כדי שיהוו את הגרעין הראשון של "מכון הרי פישל". השתתף בכתיבת ערכים במפעל האנציקלופדיה התלמודית בכרכים ה'-ח'. במשך תקופה קצרה עבד גם במערכת "אוצר הפוסקים". למד קבלה מפי הרב קוק ועסק בנושאים אלה גם עם המקובל הרב שלמה אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה". נפטר בערב סוכות ה'תשמ"ג ונטמן בהר הזיתים. בשנת תש"ן יסדו בני משפחתו בית מדרש ללימוד הדף היומי בשכונת בית וגן בירושלים על שמו והוא נקרא "למד דעת" על שם חיבורו. חיבר את "למד דעת :... חדושי תורה בהלכה, אגדה, מוסר", בהוצאת "למד דעת - בית מדרש ללימוד הדף היומי", ירושלים תשנ"ג.
  47. נולד בכ"ב בתשרי תרס"ה בעיירה שומיאץ' (כיום תת-מחוז) שבמחוז סמולנסק להוריו ר' אליעזר שנדרוב ולאמו גינסה (לבית פבזנר), כבן שביעי מבין אחד-עשר ילדים. בתרע"ה נדד ה"חפץ חיים" מראדין עם ישיבתו, וישב בשומיאץ' כ-3 שנים. ואסף לישיבה תלמידים מוכשרים מבני העיירה, ובתוכם את הנער שמואל, שכבר אז בלט בכשרונותיו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהישיבה התפצלה לשניים נדד ביחד עם הח"ח לסמילוביץ שבמחוז מינסק, ומאז לא פגש יותר את בני משפחתו, ונדד מישיבה לישיבה ולמד תורה מהרב אלחנן וסרמן, הרב אליהו דושניצר, הרב ברוך דב בר לייבוביץ והרב חיים עוזר גרודזנסקי. עוד בווילנה, שאף לעלות לארץ ולשם כך יצר קשר עם ישיבת "מרכז הרב" ובט"ו בשבט תרפ"ה עלה ארצה בהזמנת הרב קוק‏ יחד עם הרב משה דוד בקשט והרב יוסף בורובסקי, ללמוד בישיבת "מרכז הרב". היה מבכירי תלמידי הישיבה, ועימו למד הרב בחברותא כשהכין את שיעוריו. בצאתו לחופשות, לקח עימו הראי"ה את שמואל כדי לא לבטל את הלימוד ביחד. בתרפ"ו שינה את שם משפחתו משנדרוב לאליעזרי לזכר אבי לאחר פטירתו. בתרפ"ח נישא לבתיה, בתם של חוה (לבית טייטלבוים) והרב ישראל זאב הלוי איש-הורביץ. הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הראי"ה, הרב חרל"פ, הרב צבי פסח פרנק והרב מלצר. בתרפ"ט היה הראשון מבוגרי "מרכז הרב" שיצא לשמש ברבנות, ונבחר לרב שכונת "בית וגן" בירושלים ובמשרה זו שימש במשך 29 שנים עד שנת תשי"ח. בתרצ"ב נבחר על ידי הרב קוק ביחד עם תשעה מחבריו, להקים את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד שהתבסס בעיקר על עילויים מ"מרכז הרב". במסגרת זאת, היה שותף בין היתר בהוצאה לאור עם ציוני מקורות, ביאורים והערות של "שיטה על מועד קטן" של תלמידי רבי יחיאל מפריז, וכן "בירורי הלכה" על מסכת ביצה, במסגרת "הלכה ברורה ובירור הלכה". הרב אליעזרי היה גם מכותבי הערכים לאנציקלופדיה התלמודית בראשית דרכה. עסק והעמיק בנושאי המצוות התלויות בארץ והקים את "המכון לחקר הלכה" שעסק בנושאי שביעית ומצוות התלויות בארץ, כמו כן היה ממקימי אגודת הרבנים מורי ההוראה בירושלים. היה פעיל מאוד בגיבוש האופי היהודי ציוני של היישוב", והיה מקורב לרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. במסגרת עיסוקו במצוות התלויות בארץ הביא לבית הדפוס את הספר "תרומת חלה" על מסכת חלה במשנה הכולל את דברי המשנה, שינוי נוסחאות, "עין משפט", "מסורת המשנה" ו"משנת ראשונים" (פירושי הראשונים על המסכת), עם פירוש יצחק בן מלכי צדק סמפונטי השלם בהוספת הגהות, ביאורים והערות מהרב אליעזרי, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ט. בגיל 44 עם קום המדינה התגייס לצה"ל כדי להשתתף בייסוד הרבנות הצבאית, ולקח חלק בניסוח פקודות מטכ"ל בנושאים יהודיים, התקפות עד היום. שירת בצה"ל כרב צבאי עד שנת תשט"ז, ואף כיהן כחבר בבית הדין הצבאי העליון. עם פרישתו מצה"ל בגיל 52, מונה כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב והיה גם רב הקהילה בשיכון "הפועל המזרחי" בשכונת "יד אליהו" בתל-אביב. פרש לגמלאות מהדיינות בתשל"ה. חיבר מאמרים רבים שהתפרסמו בתקופונים הלכתיים כגון: "כרם ציון", "שערי ציון", "קול תורה", "תורת ארץ ישראל", "נעם", "התורה והמדינה", "שבילין" ועוד. פרסם פסקי הלכה בנושאי צבא ודיני אישות וכן בירורי הלכה במצוות התלויות בארץ. חיבר את הספר ההלכתי "מלאכת שמואל". נפטר בג' באדר תשנ"א. הותיר אחריו כתבי יד שלא הספיק להגיה ולהוציא לאור. נפטר כחצי שנה מיום שזכה להיפגש לאחר 72 שנות פירוד עם אחד מאחיו שהגיע לביקור בארץ לאחר נפילת מסך הברזל. הוליד חמישה ילדים (שני בנים ושלוש בנות). על שמו קרויים, רחוב בשכונת בית וגן, ובית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת יד אליהו.
  48. היה מטובי המתמידים והשקדנים בישיבת ראדין לפני בואו לישיבת הרב קוק, וראש הישיבה, הגרנ"ט, אמר עליו שמעולם לא ראה שקדן כזה. שימש כרב ושוחט בכפר גנים ליד פתח-תקווה, ובהמשך ראש השוחטים ופוסק בענייני שחיטה בחיפה. מחבר "אמרות יצחק : על התורה" ו"אמרות יצחק" בענייני הלכה (לחיבור זה מצורף החיבור "תולדות יצחק" ובו חידושים ופלפולים מבני המחבר שהביאו הספר לדפוס, בני-ברק תשל"ד.
  49. ראו עליו למשל כאן וכאן.
  50. ראו כאן אתר על הרב ומפעלו. וראו עליו גם באתר של ישיבת מרכז הרב, במאמרים של הרב אליעזר מלמד באתר ישיבה, בגרסה המקוונת של עתון בשבע במדור "רביבים", בגיליון של "דף לתרבות יהודית" על הרב ישראלי ומשנתו וב"מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 6, סיוון תש"ס, עמ' 4 (מאת חתנו אברהם ישראל שריר).
  51. לפני בואו לישיבה למד בישיבות "תורת חיים" בורשה אצל הרב צבי גליקסון, בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר, ובישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ בראשות ר' ברוך בר. למרות היותו תלמיד חכם מובהק לא שימש במשרה רבנית ועבד לפרנסתו בחברת סולל בונה באזור חיפה.
  52. הגיע ל"מרכז הרב" באדר א' תרצ"ג לאחר מכתב בקשה שלו לרב קוק. השגת אשרת העלייה הושגה בסיוע הרב יחזקאל אברמסקי וגורמים בינלאומיים כהצלב האדום. למד לפני כן בישיבת מינסק, אך עקב האיסור הקומוניסטי נאלץ ללמוד בסתר ועבר ממקום למקום. למד במחתרת בקיבוץ הבחורים במינסק, בקיבוץ הבחורים בחרקוב, ובשקלוב אצל הרב מרדכי פיינשטיין, אחיו הצעיר של הרב משה פיינשטיין. נשא לאישה את בת הרב חיים שלמה קום. גדול בתורה, במידות ובצניעות שהתרחק מפעילות ציבורית ומשרה תורנית, אך לימד תורה והורה הלכה במשך כחמישים שנים כרב בית כנסת ברמת-גן. לאחר שהפסיק ללמד עבד באנציקלופדיה התלמודית והיה חבר ב"מכון התלמוד הישראלי השלם". שקד על תלמודו גם בייסורים קשים, וסירב לקחת משככי כאבים כי הם מרדימים ומפריעים ללימוד. לזכרו הוציאה המשפחה את הספר "נר לשמעיה" בעריכת בנו הרב חיים שלמה שאנן (רב ודיין), בני ברק תשל"ט, והרב נריה כתב עליו ב'ליקוטי הראי"ה' ג', הוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה, תשנ"ה.
  53. מחבר "דברי מאיר : חידושים בש"ס, הסברים ברמב"ם ודברי מחשבה בעניני התקופה" (תל-אביב תשכ"ז; "מצות התוכחה"; "שערי מאיר : על התורה" (יצא רק חלק א' על בראשית ושמות ומאמרים על חנוכה, פורים, פסח, הכותל ועל שמחת חתן וכלה), ירושלים תשמ"ג; ו'שערי מאיר : חידושים בש"ס ובשולחן ערוך אורח חיים ואבן העזר והסברים ברמב"ם וענינים שונים'.
  54. לימים רבה האשכנזי הראשי הראשון של רמלה. על הרב גלזר ועל לימודיו בישיבה ראה כאן וכאן.
  55. רבה הראשי האשכנזי של רמת גן שלמד עשר שנים בישיבה בחיי הרב קוק. נולד בתרס"ה בעיירה וַאשקי‏ (Vaškai) בליטא, למשה בן ציון קרטשמר. למד במספר ישיבות, בהן ישיבת נובהרדוק, ברוסטוב, בחרקוב ובקייב. הוא נשלח להקים סניפים של ישיבת נובהרדוק בפרילוקי ובקייב. בתרפ"ה עלה לארץ ולמד בישיבת "מרכז הרב". בתרצ"ה ייסד את "בית אולפנא לצעירים – תורת ירושלים" שליד ישיבת מרכז הרב. בהמשך השנה נשלח על ידי הרב קוק להיות רבהּ של "נחלת גנים". השתתף בקונגרסים הציוניים הכ"ד והכ"ה, ונבחר להיות מ"מ חבר הוועד הפועל הציוני. הרב אושפיזאי כיהן כרב הראשי של רמת גן ויו"ר חבר הרבנים של המפד"ל במשך עשרות שנים.‏בתשל"ג נבחר כחבר במועצת הרבנות הראשית. בתשמ"ב זכה בתואר יקיר העיר רמת גן. בתש"ן זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית ביחד עם הרב יהודה לייב בוגץ'. בנו הרב משה בן ציון אושפיזאי, רב ברמת גן ומחבר הספר "ניצוצי אורות" (זוכה פרס ירושלים לתרבות תורנית‏ נפטר בחיי אביו. הרב אושפיזאי חיבר ספרים מגוונים: אהלי יהודה, ישיבת "אוצר התלמוד", רמת גן, תשמ"ה; ספר ההדרנים על הש"ס - זיכרון משה, בהוצאת המחבר, רמת גן, תשנ"ה; בארה של מרים, אספקלריה על התורה, בהוצאת ישיבת "אוצר התלמוד", רמת גן, ה'תשמ"ח; שערי חן, פרקי הדרכה והגות בסדרי אמונה וישועה, נכתבו בתקופת מלחמת ששת הימים, בהוצאת המחבר, רמת גן תשמ"ב; בחירת ציון, על כל האגדתא במסכת חגיגה תלמוד בבלי וירושלמי, תל אביב, תש"א. כן ערך‫ את "עתרת", ניבון ספרותי במערכת המחשבה הישראלית המקורית, רמת גן, תש"ז (כפי הנראה הופיע רק גליון א'). כמו כן חיבר מאמרים שונים שהתפרסמו בכתבי עת תורניים שונים. נפטר בראש חודש חשוון תש"ס
  56. לרוב האמורים יוחדו פרקים בספר 'בשדה הראי"ה' של הרב נריה, וכן יוחד פרק לסופר שבתאי דון-יחיא שגם הוא למד בישיבה והיה שנים רבות בעתון "הצופה" ואף היה עורכו. על הרב אליעזרי, הרב שמואלי, הרב גרשוני, הרב ישראלי, הרב ננקנסקי והרב שאנן כתב הרב נריה בקצרה בספרים אחרים ובהם ב'מועדי הראי"ה' וב'ליקוטי הראי"ה' חלק ג'.