השמחה בא מהלב

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

כל זמן שאדם אינו עולה אל הלב (שהוא הבינה), אזי מרגיש את הביזיון ממה שהלמדן מחרף ומבזה אותו, ויכול להיות לו עצבות מזה. והיינו מחמת שהוא נמצא במקום התערובת טוב ורע, דהיינו בפיו של 'לבן הארמי', ששם הוא גלות השכינה. אבל כשעולה אל 'הלב' ששם הוא מקום השמחה, והוא מקשר את אותיות הפה של הלמדן אל הלב, ע"י ששמח בלבו עם מה שהלמדן דיבר נגדו ומקבלם באהבה, ועוד יותר מזה, הוא מבין שהאותיות שבהם דיבר נגדו הם נלקחו מאותיות תורה שבעל פה, נמצא שהעלה מהגלות את השכינה שהיא האותיות שבתורה שבעל פה, והביא את אותיות הפה עד להבנת הלב. וביאור עומק הענין, כי הנה העצבות נמשך מה'רע' שב"עץ הדעת טוב ורע" (כמ"ש מהר"מ גבאי ז"ל בספרו עבוה"ק ח"ב פמ"ד), שהוא קליפת 'לבן הארמי', שהוא ה'נוגה' המעורב טוב ורע. כי ידוע שה'דעת' המעורב טוב ורע, הוא הדעת המתפשט לתוך ה'מידות' [היינו חסד גבורה תפארת וכו', שבז"א], אבל הדעת שלמעלה ב'בינה'-ליבא, שם אין שום אחיזה להעצבות שהיא הסט"א, ומשום כך השמחה בא מהלב, שהיא ה'בינה'. ולכן התיקון על קליפת 'לבן', הוא ע"י השמחה שהיא באה מהלב, כי בינה-ליבא היא "עץ החיים", ששם הוא רק שמחה.

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה יב'