חרב הגאוה

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

בתהילים (צג) כתוב "השם מלך גאות לבש", וכן איתא בכמה מקומות שהשי"ת משתמש עם מדת ה"גאוה", ואף שהשי"ת הוא מלך "עניו", אך גם במדת הגאוה הוא משתמש, ולו בלבדו יאה הגאות. ופשטות הפירוש בענין הגאוה הוא, שמדת הגאוה היא להראות את מציאותו וישותו. ואם האדם משתמש עם מדה זו, הרי הוא מראה את עצמו ליש ומציאות, וזה הרי שקר וכפירה, כי אין מציאות מבלעדי ה'. ולכן זה פגם חמור רח"ל. אבל אצל השי"ת להיפך, כי אדרבה, כל העולמות נבראו למטרה זו שיכירו את מלכותו ויקבלוה עליהם, לכן, כשמדת המלכות כראוי [שזה בעיקר בזמן שביהמ"ק קיים] היא נקראת "גאוותו" של השי"ת. ובזמן שהמלכות דקדושה כתיקונה, אזי יש בה כח של חרב - שהקליפות וההסתרות נכנעים לפניה בעל כרחם, כי רואים ויודעים את מעלתה. וכמו שמצד השם יתברך יש את מדת הגאוה דקדושה, כך ישראל ממונים על המלכות דקדושה של ה', שידעו ויכירו כולם שהמציאות היחידה שיש לה כח היא מלכות ה', שישראל אחוזים בה. ולכן מדה זו נקראת גם גאוותן של ישראל. ובזמן שבאמת מתוקנת האמונה ומלכות דקדושה - יש כח לכל אחד מישראל להודיע לעצמו שנפשו יקרה מאד, והמלכות דקדושה תלויה בו, וממילא אין לו שום שייכות לשום הסתרה ונסיון, ואם ידע האדם באמת ידיעה זו אזי באמת יתבטלו ממנו הרבה הרבה נסיונות, וזה נקרא חרב הגאוה דקדושה. אך ח"ו כשאין האמונה והמלכות דקדושה מתוקנים כראוי בפרטיות ובכלליות, לוקחים הקליפות לעצמם כח הגאוה והישות, ומראים את כוחם שכביכול יש להם, ובזה מפילים לעצמם את כח הגאוה. ולכן כאשר מתחילים להקים את האמונה ומלכות דקדושה מחדש, יש גם לתקן גם את ענין הגאוה שלא תתערבב גאוה דס"א ח"ו, אלא רק לגלות מלכות ה' באמת.

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה ה'