מצוה גוררת מצוה

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

יש באדם שתי כוחות מנוגדים. מצד אחד – הנשמה הקדושה של האדם, היא המקור שממנו נשפע עליו החיים הרוחניים, והדבקות בקדושה, ורצונותיו הטובים. מפני שנשמתו חצובה מהעולמות העליונים, ושרשה הוא במקום גבוה מאד בקרבת ה' בדרגא עליונה, והיא משתלשלת מעולם לעולם ומדרגא לדרגא עד למטה לתוך גוף האדם, באותו דרגא שבה הוא נמצא. ומצד שני - יש באדם גם יכולת להרגיש דברים שאינם טובים ח"ו ולהדבק בהם רח"ל, מחמת שאנו נמצאים בעולם נמוך שבו נמצאים הרבה קליפות שרוצים לשלוט עלינו. כאשר אדם זוכה ועושה מצוה כראוי, הוא מחזק בזה את הכח הראשון - את שליטת הנשמה, שתגבר על החלק השני – שליטת הגוף והעולם, וממילא זוכה לרצונות טובים. והתבאר בס"ד במושג "קול ודיבור", שהדעת והמידות שה' מתגלה בהם הם נקראים 'קול', וביאור הדבר בפשטות שכשהם מאירים אלינו זה כעין קול התעוררות וקריאה שה' מתגלה על ידם, לעורר אותנו להתקרב אליו, ולקיים את דיבוריו – התורה והמצוות. ולפי זה כשעולים ממדרגה למדרגה בעבודת ה', בעצם מתקרבים יותר אל הקדושה, והנשמה הקדושה מתחזקת יותר להודיע לאדם על מציאות ה' ולקרא לו לעלות עוד ועוד לנועם וטוב ה'. וזה הסוד שמצוה-דרגא אחת, גוררת, על ידי קול ה' והנשמה- את המצוה הבאה, ואז אנו קרובים יותר לדבקות בה'. [וכשנמצאים מחוץ לקדושה ובמקום נמוך, יכול ח"ו לשמוע ולהרגיש גם את משיכת הקליפות עליו, וצריך למהר לקפוץ לתוך הקדושה]. ובאמצעות ההארה הזו שמתגלית עוד ועוד על ידי המצוות, ובין מצוה למצוה ובין דרגא לדרגא, האדם מקבל אט אט הארת דבקות בה' יותר ויותר. [ע"פ ביאוה"ל סי' כב, והל' מעקה ד' ועוד]

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה נט'