נפש

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

הראשונים חקרו הרבה מהו מהות ה"נפש". ישנם חמש חלקים באדם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ה'יחידה' הוא בחינת ה'כתר', החיה' היא בחינת ה'חכמה', ה'נשמה' היא בחינת 'בינה', ה'רוח' היא בחינת הזעיר אנפין, וה'נפש' היא בחינת ה'מלכות'. והנה, בעוד כל הבחינות הנזכרות, הם בחינות של הנהגה העליונה כביכול, הרי שבחינת 'מלכות' היא המציאות שיורדת לתוך העולם הזה, לתוך מציאות הפירוד, בכדי לאחד את מציאות העולם, ולחבר אותו ואת כל אשר בו – להשי"ת [להתחבר לזעיר אנפין, ולעלות לשאר הבחינות הנ"ל]. וזה נקרא יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה, שזה כל עבודתינו בזה העולם. א"כ מציאות ה"נפש" היא מציאות של נברא שמכיר את בוראו – אוהב אותו ומתחבר אליו. ועיקר הביטוי של זה, הוא ב"רצון" והכיסופין להתחבר, כי זה כל מהותה – להיות במקום הפירוד, ולכסוף להחיבור. בזוה"ק שואל פירוש הפסוק 'נפשי אויתיך בלילה' - אם מדבר להשי"ת היה צריך לומר "נפשי איותה אותך בלילה", או "איותך" בלילה, אך כשאומר "נפשי איויתיך", משמע שמדבר אל נפשו בעצמו. ומגלה הזה"ק, שדוד המלך קורא להשי"ת "נפשי", ומדבר אליו בלשון כזה: "נפשי! אני מתאווה אליך בחשכת הלילה". זהו מציאות הנפש - צמאה נפשי, נפשי אויתיך. ורבינו מגלה כאן שזה הדבר הכי יקר בעולם, כשאדם מתוך ריחוק ופירוד כוסף ומתגעגע להתחבר מחדש. זהו "יקרת הנפש" ואין דבר יקר מזה.


עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה סז'