רוח חיים

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

כל דבר שיש בעולם – יש לו 'חיות' שמחייה אותו. הן אדם, הן בעלי חיים, והן שאר כל הדברים. ולא רק בעולם הזה, אלא גם בעולמות העליונים, יש 'חיות' שנמשך לכל המלאכים והשרפים, ולכל הספירות הקדושות – ומחיה אותם. ה'חיות' הזו היא ה"אויר". אותו אנו נושמים, והוא מחיה אותנו. ללא האויר [החמצן] אין אפשרות קיום לשום דבר בעולם. ובאותה מדה, יש 'אויר' רוחני שמחיה את העולמות העליונים, והוא פנימיות מדת ה"כתר", דהיינו י"ג מדות הרחמים, שהם מחיים את כל העולמות. הצורה שה'אויר' נמשך, ומכניס בנו חיים – הוא ע"י ה"רוח". כי ה'רוח' יש בכוחה לגרום להתפשטות האויר, והגעתו לכל המקומות שאליהם הוא צריך להגיע ולהחיות אותם. וכמו שרואים בחוש, שכאשר יש רוח – אזי כמות האויר מתפשטת, ואפילו מקום סגור שלא הייתה בו כמות אויר מספקת, או שהיה שם אויר לח מדי וכיו"ב – ע"י הרוח זורם לשם אויר חדש. ולכן ה'חיות' שבכל דבר נקראת "רוח חיים". ואכן, הצורה בה אנו שואבים חיות – הוא ע"י 'נשימה', שהוא בעצם רוח שיוצא ונכנס, והרוח הזה ממשיך לתוכנו את האויר שמחיה אותנו. וכח זה נמצא באדם כל זמן שהנשמה נמצאת בו, ומכוחה ניתנת בנו הנשימה, ולכן הם מאותו שורש [נשמה – נשימה]. וכך הוא גם למעלה, כאמור, שה'חיות' שהיא ה'אויר הרוחני' –דהיינו מדות הרחמים – נמשך לכל המקומות ע"י "רוח". ולכן ספירת ה'חכמה' נקראת "רוח חיים", וה'בינה' נקרא "רוח אלקים חיים", וכן הלאה בכל הספירות. כי זו הדרת בה נמשכת החיות לכל מקום. נמצא שכל חסרון שקיים – הוא חסרון ב'אויר' שמחיה את הדבר. וא"כ הדרך להשלים את החסרון, הוא לייצר 'רוח' שתכניס לשם אויר חדש. וע"י שאדם נאנח אנחה קדושה – הוא מוציא אויר ומכניס אויר, ובזה הוא ממשיך לתוכו חיות חדשה, שמשלימה את כל החסרונות. וידוע שיש ארבע יסודות בעולם הזה, שהם אש מים רוח ועפר. והעפר הוא הנמוך מכולם, ומעליו שלשת היסודות האחרים. שיסוד וכח האש מגיע בעיקר מחמימות השמש והכוכבים, והוא עליון, והמים נמצא בעיקר בימים ובמימות שנמצאים למטה על הקרקע והוא התחתון מבין השלשה. והאויר יש בו את שני הכוחות (קצת לחות וקצת יובש שמגיע מחום) והוא ממוצע ביניהם, ועל ידי שיש אויר כראוי, יש את הכח הממוצע בעולם בצורה שבחסדי ה' אפשר להתקיים, ואין עיפוש מהאדמה והמים, ואין שרפה מחום האש, רק הכל ממוצע כראוי.

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה ח'