ט' נקודין – ט' רקיעין

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

השי"ת הוא ואורו הוא "אין סוף". דבר שאין בו "סוף" ו"קצה", אי אפשר שיהיה בו תפיסה והשגה, ולכן כל זמן שאין לאדם כלים ומידות וידיעות שבהם יש לו השגה ותפיסה בהשי"ת - לא יוכל להתקרב אליו כראוי. ע"כ ריחם עלינו השי"ת, והתלבש כביכול בתוך כלים ומידות כדי שיהיה לנו אפשרות להשיג אותו ולהידבק בו. הכלים הללו נחלקים ל"תשע מדות" שבהם כלולים המח והדעת והמידות שעל ידם השי"ת מתגלה לאדם, ועי"ז האדם קרוב אל ה'. [המידה העשירית היא בחינה שמתגלה מן ה"אין סוף" עצמו כביכול, ומשפיעה את ההארה הנסתרת בהם, כנגד ספירת הכתר]. המידות והידיעות הללו - בתחילה הם רק בבחינת "גוף" ו"כלי", ונעלם מהם כביכול ה"רוח חיים" שמעורר ומניע אותם לגלות ולהשפיע את החיות שלהם, ואז עדיין אין גילוי שלם על ידם להכיר בהם את השי"ת. וכמו לעניין האותיות, שבתחילה עמדת כל אות לעצמה, ולא מצטרפים לגלות ביחד את המילה הנכונה, עד שיש "נקודות", והנקודות הם הרוח חיים של המילים שמניעים את המילה. כך לעניין הרוח חיים שבתחילה הוא נעלם מן המידות וכו' כביכול, אך למעשה זהו הגורם שהמידות והכלים יגלו באמת את ידיעת ה' וההתקרבות אליו. והיינו כשיש להאדם מניעות, ואז הוא מגדיל את החשק להתקרב, אזי מתוך מה שחושק האדם לשבר את המניעות - כך נשפע לו רוח חיים ומצטיירים אצלו הכלים [האותיות] בבחינת הנקודות, ומתגלה ונפעל אצלו הרוח חיים וההתקרבות, ונמצא שמה שהיה בתחילה כמניעה, משם נשפע לו אח"כ הגילוי וההתקרבות.


עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה סו'