יוב"ל

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

בזמן שבית המקדש היה קיים היה נוהג דין "יובל". בית דין מצווים לספור כל שנה ושנה, ובהגיע שנת החמישים מתקדשת שנת היובל. היובל שוה בחלק מדיניה לשנת השמיטה, אך עיקר עניינה הוא - שכל השעבודים שבין אדם לחברו כגון קרקעות שלא נפדו ועבדים יהודים שלא שוחררו וכדומה חוזר הכל לבעלים, ועל זה נאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". טעם הדבר מתגלה בזוה"ק, ששנת היובל היא הארה מלמעלה גדולה מאד שנקרא "חמישים שערי בינה", וכשמקדשים שנת היובל מאירה הארה זו שהיא הארה מלעתיד לבוא, וכל השעבודים והעבדות בטלים, כי מאיר אור של חרות אמתי. [וכן גאולת מצרים היתה על ידי שה' האיר מלמעלה את אור הבינה העליונה, ובכחה נגאלו ממצרים, ולכן פסח נקרא 'זמן חרותנו']. הצדיקים הגדולים, בגודל השגתם את בוראם קיבלו והשיגו מדעת גדולה זו של חמישים שערי בינה, ולכן דעתם מופלגת מאד, והם מאירים לנו משם ידיעות שהם שרשי התורה, וכשאנו מתדבקים בדעתם האמתית ומקיימים אותה והולכים בה, בטלים מאיתנו כל מיני עבדות לחומר ולזמן ורח"ל ליצה"ר, בכח אור הגאולה העליונה הזו, שעליה נאמר לעתיד "ומלאה הארץ דעה את ה'", [ובעיקר אליה רומז רבינו בתחי' המאמר שעל ידי הדעת רחוקים מכל חטא ועוון]. ואור הדעת הזו הגדולה מאד מושגת בשני אופנים למקבלים ממנה: א', בבחינת "בן", ב', בבחינת "תלמיד", שניהם מקבלים מן השגת הבינה העליונה שהיא דעת הצדיק – כל אחד בדרך מיוחדת עבורו. ושניהם משתלשלים ממנה, והיא שורש לשניהם. ולכן במילה "יובל" יש רמז גם להשגת הבן וגם להשגת התלמיד [ ו'כל ב'ניך ל'ימודי י -, ראשי תיבות יובל כמובא בפנים].

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה ז'