מזונא דנשמתא

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

רצון ה' היה שהנשמה שהיא מצידה רוחנית לגמרי ואין לה שום קשר לחומר וגוף - תבא ותשרה ותתלבש בתוך הגוף. אך כמובן שהנשמה לא מקבלת חיות מן הגוף אלא להיפך. הדרך שבה מתקיימת הנשמה בגוף הוא באמצעות האכילה, שמחברת גוף ונפש. וגילה הזוה"ק ופירשו הצדיקים, שבאמת בתוך האוכל יש חלקים רוחניים. שכשהאדם אוכל כראוי, מאכל כשר וראוי, ובברכה תחילה וסוף, אותם חלקים רוחניים [המכונים על פי רוב- ניצוצות וחלקי קדושה], יוצאים מתוך גשמיות האוכל ועולים אל נשמת האדם, וכך היא מקבלת חיות ומתקשרת עם הגוף ויכולה להתקיים בו. הדבר היחיד שנמצא בכלי הגוף, שכולו שייך לחיות הנפש והנשמה, הוא הנשימה והריח, ועל ידי זה מתקיים האדם. ובאמת, כל קיום המצוות והשמחה באמונתנו בה' - זהו חיות הנשמה באמת, וכך יש לה חיות. ולכן היא מושכת את האדם להדבק ולקיים את רצון ה', ומשם שורה על האדם קדושה וחיים אמיתיים. אך המדות והטבעים של האדם שמצד הגוף בעצמו, מושכים את האדם להיות כרוך אחריהם, ולהסתכל ולחשוב רק עליהם וללכת אחר תאוותיו, וזה נקרא מזונא דגופא. אך כשזוכים ומקבלים את דעת הצדיקים בכל פעם יותר ויותר, זוכים שאפילו הנהגות האדם הגשמיות, ואכילתו - היא לצורך הנשמה לבד, שבשביל זה באמת התהווה הצורך לאכול וכדומה, וממילא גם כרוך האדם תמיד אחר תורה ומצוות שהם בעיקר מאירים ומחיים את הנשמה.

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה ח'