תקופות הימים והשנים

מתוך ברסלביקי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקציר[עריכה]

עיקר עבודתו של יהודי היא להמשיך לעצמו מוחין ולהגדיל את השגתו בהשם יתברך. המשכת המוחין וידיעת השם היא תמיד בדרך 'פנימי' ו'מקיף'. יש שכל פנימי ושכל מקיף, השכל הפנימי הוא זה שנכנס לתוך המוח, כלומר נעשה מושג לאדם ונכנס לתפיסת שכלו והבנתו. השכל המקיף הוא בלתי נתפס. כלומר גבוה מהשגת האדם אך מקיף עליו ומאיר עליו מבחוץ. השגה שלימה מורכבת משני השכליים הללו. יהודי צריך תמיד לחיות עם שכל פנימי ועם עוד שכל גבוה יותר, בלתי מושג עדיין, שיקיף את מוחו מבחוץ. הדרך להגדיל את ההשגה היא באופן של הכנסת המקיף לפנים – כלומר הפיכת הבלתי מושג למושג, וממילא קבלת מקיף חדש וגבוה יותר. כדי להפוך את המקיף לפנימי יש 'לרוקן' את השכל הפנימי וזאת על ידי הקנייתו לתלמיד. כאשר אדם מעביר את שכלו הפנימי ומעניק את השגתו לזולת, ממילא נעשה כביכול 'מקום' להכניס פנימה את השכל המקיף. כי כל אדם נבדל מחברו בהשגתו, ומה שנחשב לאחד 'פנימי' ייחשב עבור חברו ל'מקיף', לפיכך האחד יכול לקבל או לתת לחברו. אולם כל דרגות ההשגה הללו עדיין מצויות בגבול הזמן. הזמן מבטא השגה נמוכה יותר, כי כידוע מדברי רבינו עצם תחושת הזמן היא תוצאה של השגה נמוכה. אך מעבר לכל ההשגות הללו ישנם שכליים שכלל אינם מצויים בתחום הזמן. הם מכונים 'תקופות הימים והשנים'. משום שאין למעלה זמן, הזמן הרוחני הוא 'השגה'. כלומר, כפי שבעולם הגשמי הזמן החולף מבטא את התבגרות האדם ואת המעבר מתקופה לתקופה. כך ברוחניות, הנשמות עולות מהשגה להשגה. והתנועה היא בהשגות ולא בזמן. ישנם 'תקופות הימים' שהם מקיפים נמוכים יותר וישנם 'תקופות השנים'. השגות אלו הם עיקר תענוג עולם הבא.

עיין ב[עריכה]

ליקוטי מוהר"ן תורה ז'